Fiberglass
19-02-08, 23:49
שילשום יצאתי מהלימודים אני וידידה ישר אל הכביש כדי לחפש מונית(כדי לחזור הבית) ,בדרך כלל אני נוסע באוטובוס בגלל ה"חופשי חודשי " אבל אפעם לא הספקתי לקנות אז אמרתי ניקח מונית .
אחרי המתנה של כעשר דקות, נעצרה בחריקה מונית שירות. הדלת נפתחה בחוזקה והנהג צעק עלינו, במבטא רוסי כבד: "יאללה, תעלו כבר!" שנינו הסתכלנו אחד על השניה במבט של "הפסיכי הזה יסיע אותנו? אולי כדאי לוותר?". בסוף, העייפות ניצחה ועלינו למונית.
איך שהתיישבנו, הנהג סגר את הדלת בחבטה, ונתן גז. שנינו נדבקנו לזכוכית שלפנינו. הנהג נסע ממש במהירות, חותך מכוניות אחרות, צופר, צועק, ובעיקר מקלל. פתאום, תחנה. עוצרים בחריקה. שנינו, למודי נסיון, אוחזים חזק בידיות של הכסאות. זה הקל במעט את עוצמת הפגיעה. הנהג פתח שוב את הדלת בכעס, וצעק לאנשים שיעלו. אנשים לא עלו אז הוא קילל אותם, טרק את הדלת ושוב נתן גז. הפעם כבר אבטחנו עצמנו למקום. שנינו מסתכלים אחד על השניה וחושבים לעצמנו "שרק נחזור בשלום הביתה". מיותר לציין ששאר הנוסעים היו מפוחדים מדי בשביל אפילו לחשוב.
ברוגוזין, אחת הנוסעות ביקשה מהנהג לעצור לה. "תיכף, אני לא יכול פה!" צרח עליה. היא היתה בהלם. אחרי שכבר עברנו את הרמזור ואת איפה שהיתה צריכה לרדת, המסכנה, היא שוב פנתה אל הנהג בנימוס וביקשה ממנו שיעצור. ניחשתם נכון. המונית עצרה בחריקה וכולם עפו קדימה. הנהג רטן לעומתה "יאללה צאי". כדירדה, היא הסתכלה עליו, המומה לגמרי, ואמרה לו "אתה מטורף לגמרי". "ואת :):):):)" הוא ענה לה, טרק את הדלת ונתן שוב גז.
כך נמשך הריטואל הקבוע בכל תחנה, כשאנשים מתחלשים בינם לבין עצמם, כדי שלא לעצבן, חלילה, את הנהג, שלא יעשה להם משהו רע. חלק מהאנשים אמרו שהם רוצים לרדת ולא אכפת להם ללכת הביתה ברגל. אז הוא עצר את המונית (תנחשו לבד איך), וצעק עליהם: "אתם רוצים לרדת? תרדו. לכו!", קילל אותם והמשיך.
ממשיכים לנסוע. רכבת. שתולים.הסעיף, גן-יבנה. מה שהשתנה בין תחנה לתחנה, בתוך השגרה של החריקה-צעקות-קללות-טריקת-דלת-פול גז, היו הקללות עצמם. הנהג היה מאד יצירתי והיה לו, כך נראה, אוצר מילים בלתי נדלה, והוא הפליא לקמבן קללות שלא ידעתי שהמציאו אותן אפילו. האמת היא שדי ריחמתי עליו, שלא יכולתי אפילו להתעצבן. מה גם שזה היה ממש משעשע. אחרי הכל, אותי הוא לא קילל, וזה תמיד מצחיק כשזה קורה למישהו אחר. כמובן ששאר הנוסעים, כולל הידידה שלי , ואולי במיוחד הידידה שלי, שהיתה מבועתת, לא ראו את כל העניין כמוני. כנראה שהם לא נוסעים מספיק במוניות שירות. לצערי, לא יצא לי לדבר קצת עם שאר הנוסעים, כי הייתי מקדימה. אני מניח שגם מאחורה היה אקשן.
חזרה לכביש. הפעם לא היינו מוכנים, כי דיברנו בינינו, וכשהמונית עצרה, שוב נדבקנו לשמשה. לא כיף בכלל. הפעם היה תור הידידה שלי לרדת. היא פשוט מיהרה לברוח מהמונית לפני שהנהג יספיק לקלל גם אותה. למונית עלתה בחורה צעירה שהתיישבה לידי. אמרתי לה להחזיק חזק. היא שאלה למה, ועניתי לה שעדיף שלא תשאל אלא פשוט תחזיק. אז היא החזיקה, וטוב שכך, כי המונית נתנה רייס שלא רואים במירוצי פורמולה. אחרי שהיא התיישרה במקום היא הודתה לי על הטיפ. גם היא היתה מבועתת לגמרי. "עוד לא היה לי דבר כזה", אמרה. "זה בסדר, יהיה לך מה לספר לחברים", עניתי לה בחיוך. דברים מעניינים קורים כשאנשים שאין ביניהם שום דבר משותף, הופכים שותפים לחוויה דומה. הם אפעילו נעשים חברים. וכך הרווחית חברה חדשה לשיחה באותה נסיעה.
אתם תתפלאו לשמוע, אבל ככל שהמונית הקרבה לתחנה הסופית, הנהג הלך ונרגע. מוזר, לא? מבורך, כן. פתאום התחלתי לשים לב לזה. הנוסעים במונית התמעטו, עד שנשארתי לבד, אתו. לא הייתי לחוץ ולא פחדתי, אולי משום שלא היה ממה לפחד. אבל באיזשהו שלב הוא הוריד מהמהירות, כבר לא פתח וסגר דלתות בטריקה, וגם הפסיק לקלל. איך נהיה? אל תגידו לי שגן-יבנה(המקום בו אני גר) זה מקום שמרגיע אנשים. אין לי מושג, וכנראה שזה גם לא ממש משנה. צריך פשוט ליהנות מזה. "לאן אתה צריך?" שאל אותי הנהג, בשקט. "תחנה אחרונה", עניתי. הוא הנהנן בראשו ופנה לכיוון מרכז . בתחנה האחרונה הוא עצר את המונית כמעט בעדינות. ירדתי, חייכתי אליו ואמרתי לו תודה וערב טוב, ואז קרה משהו מדהים: הוא ענה לי "ערב טוב גם לך" וחייך בחזרה. וואלה, אולי יש תקוה בשבילו.
לא ראיתי אותו מאז, ואין לי משוג מה קורה אתו. מעניין אם הוא עדיין עצבני או שהוא נרגע קצת. יש לקוות שכן, לטובתו ולטובת ציבור הנוסעים.
סעו בזהירות, אנשים.
אחרי המתנה של כעשר דקות, נעצרה בחריקה מונית שירות. הדלת נפתחה בחוזקה והנהג צעק עלינו, במבטא רוסי כבד: "יאללה, תעלו כבר!" שנינו הסתכלנו אחד על השניה במבט של "הפסיכי הזה יסיע אותנו? אולי כדאי לוותר?". בסוף, העייפות ניצחה ועלינו למונית.
איך שהתיישבנו, הנהג סגר את הדלת בחבטה, ונתן גז. שנינו נדבקנו לזכוכית שלפנינו. הנהג נסע ממש במהירות, חותך מכוניות אחרות, צופר, צועק, ובעיקר מקלל. פתאום, תחנה. עוצרים בחריקה. שנינו, למודי נסיון, אוחזים חזק בידיות של הכסאות. זה הקל במעט את עוצמת הפגיעה. הנהג פתח שוב את הדלת בכעס, וצעק לאנשים שיעלו. אנשים לא עלו אז הוא קילל אותם, טרק את הדלת ושוב נתן גז. הפעם כבר אבטחנו עצמנו למקום. שנינו מסתכלים אחד על השניה וחושבים לעצמנו "שרק נחזור בשלום הביתה". מיותר לציין ששאר הנוסעים היו מפוחדים מדי בשביל אפילו לחשוב.
ברוגוזין, אחת הנוסעות ביקשה מהנהג לעצור לה. "תיכף, אני לא יכול פה!" צרח עליה. היא היתה בהלם. אחרי שכבר עברנו את הרמזור ואת איפה שהיתה צריכה לרדת, המסכנה, היא שוב פנתה אל הנהג בנימוס וביקשה ממנו שיעצור. ניחשתם נכון. המונית עצרה בחריקה וכולם עפו קדימה. הנהג רטן לעומתה "יאללה צאי". כדירדה, היא הסתכלה עליו, המומה לגמרי, ואמרה לו "אתה מטורף לגמרי". "ואת :):):):)" הוא ענה לה, טרק את הדלת ונתן שוב גז.
כך נמשך הריטואל הקבוע בכל תחנה, כשאנשים מתחלשים בינם לבין עצמם, כדי שלא לעצבן, חלילה, את הנהג, שלא יעשה להם משהו רע. חלק מהאנשים אמרו שהם רוצים לרדת ולא אכפת להם ללכת הביתה ברגל. אז הוא עצר את המונית (תנחשו לבד איך), וצעק עליהם: "אתם רוצים לרדת? תרדו. לכו!", קילל אותם והמשיך.
ממשיכים לנסוע. רכבת. שתולים.הסעיף, גן-יבנה. מה שהשתנה בין תחנה לתחנה, בתוך השגרה של החריקה-צעקות-קללות-טריקת-דלת-פול גז, היו הקללות עצמם. הנהג היה מאד יצירתי והיה לו, כך נראה, אוצר מילים בלתי נדלה, והוא הפליא לקמבן קללות שלא ידעתי שהמציאו אותן אפילו. האמת היא שדי ריחמתי עליו, שלא יכולתי אפילו להתעצבן. מה גם שזה היה ממש משעשע. אחרי הכל, אותי הוא לא קילל, וזה תמיד מצחיק כשזה קורה למישהו אחר. כמובן ששאר הנוסעים, כולל הידידה שלי , ואולי במיוחד הידידה שלי, שהיתה מבועתת, לא ראו את כל העניין כמוני. כנראה שהם לא נוסעים מספיק במוניות שירות. לצערי, לא יצא לי לדבר קצת עם שאר הנוסעים, כי הייתי מקדימה. אני מניח שגם מאחורה היה אקשן.
חזרה לכביש. הפעם לא היינו מוכנים, כי דיברנו בינינו, וכשהמונית עצרה, שוב נדבקנו לשמשה. לא כיף בכלל. הפעם היה תור הידידה שלי לרדת. היא פשוט מיהרה לברוח מהמונית לפני שהנהג יספיק לקלל גם אותה. למונית עלתה בחורה צעירה שהתיישבה לידי. אמרתי לה להחזיק חזק. היא שאלה למה, ועניתי לה שעדיף שלא תשאל אלא פשוט תחזיק. אז היא החזיקה, וטוב שכך, כי המונית נתנה רייס שלא רואים במירוצי פורמולה. אחרי שהיא התיישרה במקום היא הודתה לי על הטיפ. גם היא היתה מבועתת לגמרי. "עוד לא היה לי דבר כזה", אמרה. "זה בסדר, יהיה לך מה לספר לחברים", עניתי לה בחיוך. דברים מעניינים קורים כשאנשים שאין ביניהם שום דבר משותף, הופכים שותפים לחוויה דומה. הם אפעילו נעשים חברים. וכך הרווחית חברה חדשה לשיחה באותה נסיעה.
אתם תתפלאו לשמוע, אבל ככל שהמונית הקרבה לתחנה הסופית, הנהג הלך ונרגע. מוזר, לא? מבורך, כן. פתאום התחלתי לשים לב לזה. הנוסעים במונית התמעטו, עד שנשארתי לבד, אתו. לא הייתי לחוץ ולא פחדתי, אולי משום שלא היה ממה לפחד. אבל באיזשהו שלב הוא הוריד מהמהירות, כבר לא פתח וסגר דלתות בטריקה, וגם הפסיק לקלל. איך נהיה? אל תגידו לי שגן-יבנה(המקום בו אני גר) זה מקום שמרגיע אנשים. אין לי מושג, וכנראה שזה גם לא ממש משנה. צריך פשוט ליהנות מזה. "לאן אתה צריך?" שאל אותי הנהג, בשקט. "תחנה אחרונה", עניתי. הוא הנהנן בראשו ופנה לכיוון מרכז . בתחנה האחרונה הוא עצר את המונית כמעט בעדינות. ירדתי, חייכתי אליו ואמרתי לו תודה וערב טוב, ואז קרה משהו מדהים: הוא ענה לי "ערב טוב גם לך" וחייך בחזרה. וואלה, אולי יש תקוה בשבילו.
לא ראיתי אותו מאז, ואין לי משוג מה קורה אתו. מעניין אם הוא עדיין עצבני או שהוא נרגע קצת. יש לקוות שכן, לטובתו ולטובת ציבור הנוסעים.
סעו בזהירות, אנשים.