arbel2
21-04-08, 01:47
brother iron,sister steel
מאת ארבל צפרירי
לאורך השנה האחרונה הגעתי להבנה מסויימת ,אפשר להגיד שהיא עצובה משהו,אבל היא בין העמוקות והאמיתיות שהיו לי בשנים האחרונות ,שאני אוהב ברזלים יותר מאנשים.נכון שזה נשמע אבסורד בהסתכלות מהצד, רק מישהו שנמצא עמוק בתחום הזה יבין את התחושה הזאת ועד כמה היא תופסת במציאות, אנשים הם כפויי טובה,נצלנים,שקרנים,הם ישליכו עליך את החוסר ביטחון שלהם ובכך ינסו לפגוע גם בשלך ובאמונה שלך בעצמך ,הם לא עושים את זה ממקום של רוע ,הם לא ככה בכוונה ,פשוט ככה זה הטבע האנושי,ואת האמת ? קצת מאסתי בו
הברזל לעומת זאת אחרת,הוא לא דורש ממך כלום,אין לו ציפיות ממך,הוא לא מתאכזב ממך,הוא לא מדבר עליך מאחורי הגב,הוא לא נפגע ממך,הוא לא מבקש שתביא לו פרחים,הוא לא מחכה לך שתתקשר ,הוא רק רוצה שתבוא לבקר אותו מדי פעם ,ואם אתה כבר שם ?אז תשקיע ,כי בסופו של דבר זה בשבילך.אנשים זה לא צפוי ולא אמין ,אבל 150 קילו זה תמיד 150 קילו.
אם אתה לא אוהב את התחום הזה מספיק,אתה אף פעם לא תוכל להבין את התחושה הזאת מהפרספקטיבה שלי ,באדיבילדינג זה לא סתם ספורט ,זה דרך חיים ,זה אומר שאתה רואה דברים אחרת ,מהלו"ז שלך ועד הדיאטה ועד למשמעות של "יום חופש" ,הכל אחרת, היום עצמו נקלט אחרת במוח ,מבחינתי השעות שלי במכון זה השעות היחידות ביום שלי שהן בעלות משמעות מסויימת ,כל היום הוא למעשה הכנה לשעות האלו ,וכל מה שבא אחרי זה הכנה לקראת האימון של היום הבא, הרעש של הברזלים עובר מטמורפזה למוזיקת כנסיות בשלב מסויים,ואתה מוצא את עצמך בנקודת זמן ביזארית שבתוך כל הכאוס של האימון הכי קשה שעשית בזמן האחרון ,זה גם הכי הרבה שלווה שהרגשת בזמן האחרון,הכי הרבה פורקן והכי הרבה התרגשות.כל דבר אחר אתה עושה מתוך צורך גופני ,אתה נושם כי אתה חייב,אתה אוכל ושותה כי אתה חייב (וחייב הרבה) ,ואתה מזיין כי אתה חייב ,אבל הזמן שלך במכון זה צורך אחר, משהו הרבה יותר עמוק וסנטימנטלי מכל דבר אחר שאתה מתעסק בו.
אחד ההבדלים שבאמת מהותיים בין הברזל לאנשים זה ציפיות,לאנשים תמיד יש ציפיות ממך ,חלקן מוצדקות,חלקן אתה לא יכול לעמוד בהן ,וחלקן אתה פשוט לא רוצה לעמוד בהן כי זה לא מי שאתה ,לברזל אין ציפיות ודרישות ,למעשה היחידי שמצפה למשהו זה אתה ,ובגלל זה האכזבה והכעס גדולים כל כך כשלא מצליח ,כי זה הכל בא ממך ,זה לא משהו שהותנת חברתית לאהוב,זה לא משהו שלמדת לקבל כמובן מאליו ,זה משהו שבא מאהבה נטו ,ובאהבה כמו באהבה לפעמים זה כואב.
התחום הזה מתפקד בתור פסיכולוג שלי,כל הכעס שיש בי מוצא ניקוז במכון,הכעס שאנחנו סופגים מהעולם סביבנו ,כל המירמור על מה שלא הצליח לנו ,על החברה שעזבה,על העבודה שלא עומדת בציפיות ,על הריבים עם כל העולם ואחותו,או כל סיבה אחרת שהיא ,הכל נפלט פה ,במודע או לא זה הדלק שלנו,הברזל הוא האישה המוכה שלנו ,הוא סופג הכל וחוזר לעוד ועוד ועוד ,וכל הזמן הזה ממשיך לאהוב אותנו חזרה.אני אודה בפה מלא שהיו תקופות בחיים שלי,בעיקר בשנתיים האחרונות שלא הייתי מסוגל לסחוב בלי התחום הזה,כי גם כשהמצב היה ממש קשה ,והוא היה קשה,אז תמיד היו לך את הרגעים האלו של האושר ששברת שיא אישי ,או כשראית התקדמות משמעותית.
יש אנשים שאומרים שהספורט הזה הוא מחלת נפש,יש אנשים שאומרים שזה דרך חיים,אני אומר שזה קצת משניהם,אבל מעל הכל ?הספורט הזה הוא סיפור אהבה.
מאת ארבל צפרירי
לאורך השנה האחרונה הגעתי להבנה מסויימת ,אפשר להגיד שהיא עצובה משהו,אבל היא בין העמוקות והאמיתיות שהיו לי בשנים האחרונות ,שאני אוהב ברזלים יותר מאנשים.נכון שזה נשמע אבסורד בהסתכלות מהצד, רק מישהו שנמצא עמוק בתחום הזה יבין את התחושה הזאת ועד כמה היא תופסת במציאות, אנשים הם כפויי טובה,נצלנים,שקרנים,הם ישליכו עליך את החוסר ביטחון שלהם ובכך ינסו לפגוע גם בשלך ובאמונה שלך בעצמך ,הם לא עושים את זה ממקום של רוע ,הם לא ככה בכוונה ,פשוט ככה זה הטבע האנושי,ואת האמת ? קצת מאסתי בו
הברזל לעומת זאת אחרת,הוא לא דורש ממך כלום,אין לו ציפיות ממך,הוא לא מתאכזב ממך,הוא לא מדבר עליך מאחורי הגב,הוא לא נפגע ממך,הוא לא מבקש שתביא לו פרחים,הוא לא מחכה לך שתתקשר ,הוא רק רוצה שתבוא לבקר אותו מדי פעם ,ואם אתה כבר שם ?אז תשקיע ,כי בסופו של דבר זה בשבילך.אנשים זה לא צפוי ולא אמין ,אבל 150 קילו זה תמיד 150 קילו.
אם אתה לא אוהב את התחום הזה מספיק,אתה אף פעם לא תוכל להבין את התחושה הזאת מהפרספקטיבה שלי ,באדיבילדינג זה לא סתם ספורט ,זה דרך חיים ,זה אומר שאתה רואה דברים אחרת ,מהלו"ז שלך ועד הדיאטה ועד למשמעות של "יום חופש" ,הכל אחרת, היום עצמו נקלט אחרת במוח ,מבחינתי השעות שלי במכון זה השעות היחידות ביום שלי שהן בעלות משמעות מסויימת ,כל היום הוא למעשה הכנה לשעות האלו ,וכל מה שבא אחרי זה הכנה לקראת האימון של היום הבא, הרעש של הברזלים עובר מטמורפזה למוזיקת כנסיות בשלב מסויים,ואתה מוצא את עצמך בנקודת זמן ביזארית שבתוך כל הכאוס של האימון הכי קשה שעשית בזמן האחרון ,זה גם הכי הרבה שלווה שהרגשת בזמן האחרון,הכי הרבה פורקן והכי הרבה התרגשות.כל דבר אחר אתה עושה מתוך צורך גופני ,אתה נושם כי אתה חייב,אתה אוכל ושותה כי אתה חייב (וחייב הרבה) ,ואתה מזיין כי אתה חייב ,אבל הזמן שלך במכון זה צורך אחר, משהו הרבה יותר עמוק וסנטימנטלי מכל דבר אחר שאתה מתעסק בו.
אחד ההבדלים שבאמת מהותיים בין הברזל לאנשים זה ציפיות,לאנשים תמיד יש ציפיות ממך ,חלקן מוצדקות,חלקן אתה לא יכול לעמוד בהן ,וחלקן אתה פשוט לא רוצה לעמוד בהן כי זה לא מי שאתה ,לברזל אין ציפיות ודרישות ,למעשה היחידי שמצפה למשהו זה אתה ,ובגלל זה האכזבה והכעס גדולים כל כך כשלא מצליח ,כי זה הכל בא ממך ,זה לא משהו שהותנת חברתית לאהוב,זה לא משהו שלמדת לקבל כמובן מאליו ,זה משהו שבא מאהבה נטו ,ובאהבה כמו באהבה לפעמים זה כואב.
התחום הזה מתפקד בתור פסיכולוג שלי,כל הכעס שיש בי מוצא ניקוז במכון,הכעס שאנחנו סופגים מהעולם סביבנו ,כל המירמור על מה שלא הצליח לנו ,על החברה שעזבה,על העבודה שלא עומדת בציפיות ,על הריבים עם כל העולם ואחותו,או כל סיבה אחרת שהיא ,הכל נפלט פה ,במודע או לא זה הדלק שלנו,הברזל הוא האישה המוכה שלנו ,הוא סופג הכל וחוזר לעוד ועוד ועוד ,וכל הזמן הזה ממשיך לאהוב אותנו חזרה.אני אודה בפה מלא שהיו תקופות בחיים שלי,בעיקר בשנתיים האחרונות שלא הייתי מסוגל לסחוב בלי התחום הזה,כי גם כשהמצב היה ממש קשה ,והוא היה קשה,אז תמיד היו לך את הרגעים האלו של האושר ששברת שיא אישי ,או כשראית התקדמות משמעותית.
יש אנשים שאומרים שהספורט הזה הוא מחלת נפש,יש אנשים שאומרים שזה דרך חיים,אני אומר שזה קצת משניהם,אבל מעל הכל ?הספורט הזה הוא סיפור אהבה.