David_eynav
31-10-13, 15:33
24.7.13
למי שזה לא יהיה,שלום,שמי דוד,
אפשר להגיד שכל המצב הזה התחיל מילדות.כשאתה בן 10 לא ניתן לעמוד בפיתויים,
אתה לא יודע מה זה בכלל.אתה לא יודע שבעוד כמה שנים זה יהיה המצב.
כשאתה גדל חצי לבד אתה אדון לעצמך,וכשאתה מטגן לעצמך את ההמבורגר או את השניצל
אתה לא חושב האם זה בריא לך,אתה חושב עד כמה זה טעים לך,
וגם אם לא אתה זה שמכין את האוכל,אז יש אבא שמטגן בשבילך,מוסיף את הפחמימה הדחוסה הזו
שקוראים לה פיתה,ואת פצצת הקלוריות שאתם יכולים לקרוא לה צ'יפס,
ומספר לך שפיתה זה כמו לחם וצ'יפס זה תפוח אדמה,אז אתה לא מתווכח,כי זה טעים וקשה להתנזר
ממאכלים שכאלו,אתה מפתח לעצמך מנגנוני הגנה מכל אלה שאומרים אחרת,
כי אבא הוא הדמות הכי חזקה שיש לך בגילאים הללו,אם אבא אומר שזה טוב לך כנראה שהוא צודק,
ובמקרה הזה הוא טעה והטעה,וכמובן אגו של הורה הוא תמיד גבוה כי להודות בטעות זה לא בא בחשבון,
והכי מצחיק הוא לספוג את העלבון הזה שמשפחה שלמה מתעסקת בלרדת עליך ולפגוע בך
בלי להבין בכלל שהם אלו שגרמו למצב להדרדר,הרי אי אפשר לצפות מילד לא לאכול משהו שהוא רגיל
לאכול אותו,ולא לרצות לאכול את החטיפים והשוקולד שאתה מראה לו בתוקף,יודע שאסור,ואתה מביא
אותם הביתה בכל זאת.אמא שצועקת ומשפילה,משפחה קרובה שמטיפה מוסר,מסתכלים על מה אתה
אוכל וכמה אתה אוכל.
אז גדלתי ילד שמן,וכולם צחקו,כי טבע האדם הוא לצחוק על אחרים בשביל לשפר את הביטחון,
חברים קשה היה למצוא,לשמוע את ההתלחשויות והריכולים של אנשים זולים חסרי כבוד
ונימוסים.
כשאתה מגיע לתיכון וכל פרט בסביבה משנה,אתה מתחיל לחשוב אחרת,וכאן מתחיל שינוי,
אתה רואה את מה שלא ראית עד כה,וכן זה מציק מאוד לדעת שבחורות לא בדיוק נמשכות אליך,
וקשה לחיות עם ביטחון עצמי נמוך,בעצם יותר קשה להסתגל למצבים האלה-כל לחשוש מעורר בך זעם,
שמא נושא הדיבור הוא על כמה שאתה שמן למרות שבהרבה מקרים זה לא היה נכון.
למדתי להכיר את עצמי,להכיר בערך העצמי שלי,להכיר בשאפתנות שלא נגמרת,ברצון אינסופי,
במשמעת עצמית גדולה כלכך שהרבה אנשים צריכים לחיים, והכי חשוב אדם עם לב טוב ומצפון נקי.
אז ירדתי במשקל והפכתי לרזה,וכל היופי באדם חזק הוא לא לאבד את הראש,לא לאבד את הפנימיות
החזקה שלו,את האדם הפשוט והטוב,כי כל התהליך הזה לא היה שווה אם תשכח מאיפה באת.
מחמאות נשמעו באוויר בכל פעם מחדש,על כמה טוב אתה נראה,במיוחד מהמין השני שאליו חיפשת
את הקרבה.הרגשה נפלאה,למרות שבפנים ישנן צלקות שתמיד ישארו פתוחות.
עברתי מערכות יחסים אך מעולם לא מצאתי את הבחורה שחיפשתי,כולן היו כלכך שטחיות,לא היה
בהן את העומק שחיפשתי,את הטוב לב,את התמיכה והעזרה,את היכולת לראות מעבר לחיצונית שבי,
את היכולת להסתכל פנימה.
ואז מצאתי אותה,בת זוגתי ב5 שנים האחרונות,היא האחת שקיבלה אותי רזה,ואז הכל השתנה.
עידן חדש החל מהר מאוד,
הגעתי ללשכת הגיוס,שם חוויתי אולי את התקופה המזוויעה ביותר שיכולתי לחוות,
בבדיקה אצל הרופא הצבאי בצו הראשון, גילו כי אני סובל מיתר לחץ דם,
ההודעה הזו הוציאה לי את הרוח מהמפרשים לחלוטין,הרגשתי כמו סחבה,
אבל אחת כזו שכבר איבדה מהצבע וזה רק עניין של זמן מתי יזרקו אותה אל פח הזבל.
את המלצת הרופא קיבלתי מתוך פחד,"כרגע ספורט הוא מחוץ לתחום,עד שלא נמצא את הסיבה",
לא הייתי חזק מספיק,נכנעתי,הרמתי ידיים,מצאתי שוב נחמה באוכל,אכלתי כשהייתי עצבני,
אכלתי כשהייתי עצוב,אכלתי כשהייתי לחוץ,המכנה המשותף לכל אלה הוא שאכלתי,והרבה.
כמו שאתם בטח מבינים אכילה ריגשית היוותה חלק גדול מאוד מהתקופה הזו.
עברה שנה מאז הבדיקות הללו,שנה ארוכה של סבל,סיפקו לי את הסיבה להשמין ואני חיבקתי
אותה בזרועות פתוחות.
נאלצתי בשנה הזו לעבור לא פחות מ12 פעמים בלשכת הגיוס,לא פחות מ7 רופאים עד
שמצאו את הסיבה,אצלי יתר לחץ דם הוא תורשתי ,כמה חבל ששנה שלמה לקח
להם להגיע למסקנה הזו.אולי אם היו מוצאים קודם,הייתי מציל חצי ממה שהייתי.
אבל לא בוכים על חלב שנשפך ממשיכים הלאה,טיפול תרופתי זה פתרון הכי נוח,
אני החלטתי שעל תרופות אני מוותר לבינתיים.אבל על האוכל לא וויתרתי.
שקלתי 80 קילו לפני שזה נחת עליי, והתגייסתי במשקל של 87 קילו,5 קילו השלתי בטירונות,
ומאז לא הפסקתי להשמין.
הוצבתי להיות נהג,התפקיד הכי לא פעיל שאפשר לקבל,נוסיף את האוכל הצבאי הדוחה ומעורר הבחילה
שבזכותו מאוד קל לפזול אל האוכל המהיר שקיים בכל מקום אפשרי.
אכלתי והשמנתי,והייתי מודע לכך,הייתי מודע ולא עשיתי כלום,הזנחתי את עצמי.
אני עומד היום על 115 קילו,30 קילו יותר ממה שאני אמור לשקול,שמן ומרוצה(?) זה מה שחשבתי.
עם זאת הבטחתי לעצמי,לקראת השיחרור אני חייב לחזור למצב הקודם בכל מחיר.
1.8.13
הנה זה מגיע שוב, אני חודש וקצת לפני שיחרור,היום נרשמתי למכון כושר,הוצאתי אישור רפואי,
התחלתי את המאבק הקשה מכול,המאבק עם עצמי.
אימון ראשון.הרגשה טובה אך מבין שהדרך עוד ארוכה.
התחלתי להתאמן גם בחדר הכושר הצבאי עד השחרור.
2.8.13
ידעתי שהקושי יהיה גדול,הכנסתי את הגוף לסטרס,אני נמצא בכאבים עצומים,כל שריר בגוף קרוע וכואב,
אבל עם זאת צפיתי את זה,לא בסדר הגודל שזה קרה אבל ראיתי את זה מגיע,
בכל זאת 3 שנים שלא הזזתי אף שריר,למה עוד אפשר לצפות.
קיבלתי את זה באהבה,ידעתי שבלי כאב לא ילך שום דבר,הגעתי למצב שכואב לי ואני מרוצה.
19.8.13
התוצאות הגיעו מהר מאוד,היום אחרי 17 יום בלבד השלתי 5 קילו ממשקל הגוף.
היום אני שוקל 110.
תוצאה מרשימה,לאחר אימונים אינטנסיביים שמערבים אימוני כח,קיקבוקס ושחייה
הצלחתי להוכיח לעצמי שאני רוצה,והכי חשוב מסוגל!.
10.9.13
היום השתחררתי מצה"ל,הרגשה נהדרת,העובדה שאני יכול להשקיע יותר באימונים מספקת לי
כח אדיר להמשך הדרך.
13.9.13
ההצגה חייבת להמשך,אני לא רואה את עצמי מפספס אף אימון,אני לא רואה את הספורט כחלק נפרד
מהחיים שלי, היום אני שוקל 107 קילו.השלתי 8 קילו בחודש וחצי,אולי אפילו יותר עקב השינוי הפיזיולוגי.
העובדה שהגוף שלי מצליח לצבור מסת שריר בצורה מהירה,מאפשרת לראות בצורה חדה את
פיתוח הגוף כתוצאה מאימוני הכח מבעד למעטה השומן.
השרירים שבניתי בעבר צברו פי 2 מסה.
אני מרוצה וממשיך להסתכל קדימה ואני יודע....
אני אולי לא שם עדיין אבל כל יום אני מתקרב יותר ויותר.
נ.ב
אני יכול לספר לכם שלהשמנה יש הרבה חסרונות פיזיים אבל בעיקר נפשיים,
חוסר ביטחון,עייפות נפשית,הערכה עצמית כמעט אפסית,אבל לא קיים
רע בלי טוב כמו שלא קיים טוב בלי רע.
החברים שמצאתי ומלווים אותי עד היום הם חברים אמיתיים,אלו שיסתכלו פנימה ויראו
את מי שאתה באמת,כי חיצוניות היא דבר חשוב אבל פנימיות היא דרך חיים.
מצאתי בת זוג,שקיבלה אותי רזה ומקבלת אותי גם שמן,אוהבת אותי ומכבדת אותי.
אתה לומד להעריך את אלו שסובבים אותך כמו שאתה לומד להעריך את עצמך.
אך את האימונים שלך אתה עושה עבורך בלבד!
אימון רע הוא זה שמעולם לא קרה.זה הכל עניין של בחירה.זכרו את זה!
27.9.13
יום אחרי מסיבת שחרור,היה פשוט בלתי נתפס כמה אנשים יקרים אני משאיר מאחור ומתחיל בפרק חדש
לחלוטין,עוד לא החלטתי אם זה חיובי או לא אבל מה שצריך לקרות יקרה.
הכי חשוב,אנשים מתחילים לחוש בהבדל,מחמיאים,מרעיפים חום,
זה נותן המון כוח להמשיך,ההרגשה הזו של זיעה ניגרת מכל חלק בגוף
הפכה ליותר מענגת ומספקת ממקלחת.
תחושה של פספוס של אימון בודד היא פשוט לא מתקבלת על הדעת.
ממשיכים להתאמן חזק ולהתפתח,יש הרבה לאן ללכת,הכי חשוב זה לא לרוץ מהר מדי,
מה שיורד בקלות עולה באותה צורה פי שתיים.
6.10.13
הגעתי לזה עברתי שליש מהדרך,אחרי חודשיים-105 קילו,10 קילו פחות,
אימוני הכח מניבים פירות,הגוף שלי לא מנובן יותר,
הוא מוצק,שמן עדיין,אבל מוצק,
מה שהיה נראה רחוק מלקרות קורה.
מרוצה,וממשיך בדרך הטובה .
31.10.13
היום זה היום האחרון לחודש אוקטובר אני מתאמן כבר 3 חודשים,המשקל נשאר על 105 ק"ג ככל הנראה גדילה משמעותית במסה (לא קשה לראות),אבל ויזואלית אפשר לראות את הירידה באחוזי השומן,היקפים יורדים,אני מחכה ל"קאליפר" מד השומן שהזמנתי כדי לדעת באמת כמה ירדתי באחוזי השומן,אני מניח שאחוז השומן שהתחלתי ממנו נע בסביבות ה27-30 אחוזים.בתחילת החודש היקף המותניים עמד על 110 סנטימטר,והיום הוא עומד על 107. הצרתי את היקף המותן ב3 סנטימטר בפחות מחודש.רק מתאר לעצמי מה ההיקף היה לפני שהתחלתי את התהליך (לא רוצה אפילו לחשוב על זה ).עוד 10 קילו פחות ואני מגיע ליעד המרכזי שלי,תאחלו לי בהצלחה.
לפני התהליך-[jpg.co.il/view/527259e06fa3e.jpg
מצב קיים-jpg.co.il/view/52725b3d073a0.jpg
למי שזה לא יהיה,שלום,שמי דוד,
אפשר להגיד שכל המצב הזה התחיל מילדות.כשאתה בן 10 לא ניתן לעמוד בפיתויים,
אתה לא יודע מה זה בכלל.אתה לא יודע שבעוד כמה שנים זה יהיה המצב.
כשאתה גדל חצי לבד אתה אדון לעצמך,וכשאתה מטגן לעצמך את ההמבורגר או את השניצל
אתה לא חושב האם זה בריא לך,אתה חושב עד כמה זה טעים לך,
וגם אם לא אתה זה שמכין את האוכל,אז יש אבא שמטגן בשבילך,מוסיף את הפחמימה הדחוסה הזו
שקוראים לה פיתה,ואת פצצת הקלוריות שאתם יכולים לקרוא לה צ'יפס,
ומספר לך שפיתה זה כמו לחם וצ'יפס זה תפוח אדמה,אז אתה לא מתווכח,כי זה טעים וקשה להתנזר
ממאכלים שכאלו,אתה מפתח לעצמך מנגנוני הגנה מכל אלה שאומרים אחרת,
כי אבא הוא הדמות הכי חזקה שיש לך בגילאים הללו,אם אבא אומר שזה טוב לך כנראה שהוא צודק,
ובמקרה הזה הוא טעה והטעה,וכמובן אגו של הורה הוא תמיד גבוה כי להודות בטעות זה לא בא בחשבון,
והכי מצחיק הוא לספוג את העלבון הזה שמשפחה שלמה מתעסקת בלרדת עליך ולפגוע בך
בלי להבין בכלל שהם אלו שגרמו למצב להדרדר,הרי אי אפשר לצפות מילד לא לאכול משהו שהוא רגיל
לאכול אותו,ולא לרצות לאכול את החטיפים והשוקולד שאתה מראה לו בתוקף,יודע שאסור,ואתה מביא
אותם הביתה בכל זאת.אמא שצועקת ומשפילה,משפחה קרובה שמטיפה מוסר,מסתכלים על מה אתה
אוכל וכמה אתה אוכל.
אז גדלתי ילד שמן,וכולם צחקו,כי טבע האדם הוא לצחוק על אחרים בשביל לשפר את הביטחון,
חברים קשה היה למצוא,לשמוע את ההתלחשויות והריכולים של אנשים זולים חסרי כבוד
ונימוסים.
כשאתה מגיע לתיכון וכל פרט בסביבה משנה,אתה מתחיל לחשוב אחרת,וכאן מתחיל שינוי,
אתה רואה את מה שלא ראית עד כה,וכן זה מציק מאוד לדעת שבחורות לא בדיוק נמשכות אליך,
וקשה לחיות עם ביטחון עצמי נמוך,בעצם יותר קשה להסתגל למצבים האלה-כל לחשוש מעורר בך זעם,
שמא נושא הדיבור הוא על כמה שאתה שמן למרות שבהרבה מקרים זה לא היה נכון.
למדתי להכיר את עצמי,להכיר בערך העצמי שלי,להכיר בשאפתנות שלא נגמרת,ברצון אינסופי,
במשמעת עצמית גדולה כלכך שהרבה אנשים צריכים לחיים, והכי חשוב אדם עם לב טוב ומצפון נקי.
אז ירדתי במשקל והפכתי לרזה,וכל היופי באדם חזק הוא לא לאבד את הראש,לא לאבד את הפנימיות
החזקה שלו,את האדם הפשוט והטוב,כי כל התהליך הזה לא היה שווה אם תשכח מאיפה באת.
מחמאות נשמעו באוויר בכל פעם מחדש,על כמה טוב אתה נראה,במיוחד מהמין השני שאליו חיפשת
את הקרבה.הרגשה נפלאה,למרות שבפנים ישנן צלקות שתמיד ישארו פתוחות.
עברתי מערכות יחסים אך מעולם לא מצאתי את הבחורה שחיפשתי,כולן היו כלכך שטחיות,לא היה
בהן את העומק שחיפשתי,את הטוב לב,את התמיכה והעזרה,את היכולת לראות מעבר לחיצונית שבי,
את היכולת להסתכל פנימה.
ואז מצאתי אותה,בת זוגתי ב5 שנים האחרונות,היא האחת שקיבלה אותי רזה,ואז הכל השתנה.
עידן חדש החל מהר מאוד,
הגעתי ללשכת הגיוס,שם חוויתי אולי את התקופה המזוויעה ביותר שיכולתי לחוות,
בבדיקה אצל הרופא הצבאי בצו הראשון, גילו כי אני סובל מיתר לחץ דם,
ההודעה הזו הוציאה לי את הרוח מהמפרשים לחלוטין,הרגשתי כמו סחבה,
אבל אחת כזו שכבר איבדה מהצבע וזה רק עניין של זמן מתי יזרקו אותה אל פח הזבל.
את המלצת הרופא קיבלתי מתוך פחד,"כרגע ספורט הוא מחוץ לתחום,עד שלא נמצא את הסיבה",
לא הייתי חזק מספיק,נכנעתי,הרמתי ידיים,מצאתי שוב נחמה באוכל,אכלתי כשהייתי עצבני,
אכלתי כשהייתי עצוב,אכלתי כשהייתי לחוץ,המכנה המשותף לכל אלה הוא שאכלתי,והרבה.
כמו שאתם בטח מבינים אכילה ריגשית היוותה חלק גדול מאוד מהתקופה הזו.
עברה שנה מאז הבדיקות הללו,שנה ארוכה של סבל,סיפקו לי את הסיבה להשמין ואני חיבקתי
אותה בזרועות פתוחות.
נאלצתי בשנה הזו לעבור לא פחות מ12 פעמים בלשכת הגיוס,לא פחות מ7 רופאים עד
שמצאו את הסיבה,אצלי יתר לחץ דם הוא תורשתי ,כמה חבל ששנה שלמה לקח
להם להגיע למסקנה הזו.אולי אם היו מוצאים קודם,הייתי מציל חצי ממה שהייתי.
אבל לא בוכים על חלב שנשפך ממשיכים הלאה,טיפול תרופתי זה פתרון הכי נוח,
אני החלטתי שעל תרופות אני מוותר לבינתיים.אבל על האוכל לא וויתרתי.
שקלתי 80 קילו לפני שזה נחת עליי, והתגייסתי במשקל של 87 קילו,5 קילו השלתי בטירונות,
ומאז לא הפסקתי להשמין.
הוצבתי להיות נהג,התפקיד הכי לא פעיל שאפשר לקבל,נוסיף את האוכל הצבאי הדוחה ומעורר הבחילה
שבזכותו מאוד קל לפזול אל האוכל המהיר שקיים בכל מקום אפשרי.
אכלתי והשמנתי,והייתי מודע לכך,הייתי מודע ולא עשיתי כלום,הזנחתי את עצמי.
אני עומד היום על 115 קילו,30 קילו יותר ממה שאני אמור לשקול,שמן ומרוצה(?) זה מה שחשבתי.
עם זאת הבטחתי לעצמי,לקראת השיחרור אני חייב לחזור למצב הקודם בכל מחיר.
1.8.13
הנה זה מגיע שוב, אני חודש וקצת לפני שיחרור,היום נרשמתי למכון כושר,הוצאתי אישור רפואי,
התחלתי את המאבק הקשה מכול,המאבק עם עצמי.
אימון ראשון.הרגשה טובה אך מבין שהדרך עוד ארוכה.
התחלתי להתאמן גם בחדר הכושר הצבאי עד השחרור.
2.8.13
ידעתי שהקושי יהיה גדול,הכנסתי את הגוף לסטרס,אני נמצא בכאבים עצומים,כל שריר בגוף קרוע וכואב,
אבל עם זאת צפיתי את זה,לא בסדר הגודל שזה קרה אבל ראיתי את זה מגיע,
בכל זאת 3 שנים שלא הזזתי אף שריר,למה עוד אפשר לצפות.
קיבלתי את זה באהבה,ידעתי שבלי כאב לא ילך שום דבר,הגעתי למצב שכואב לי ואני מרוצה.
19.8.13
התוצאות הגיעו מהר מאוד,היום אחרי 17 יום בלבד השלתי 5 קילו ממשקל הגוף.
היום אני שוקל 110.
תוצאה מרשימה,לאחר אימונים אינטנסיביים שמערבים אימוני כח,קיקבוקס ושחייה
הצלחתי להוכיח לעצמי שאני רוצה,והכי חשוב מסוגל!.
10.9.13
היום השתחררתי מצה"ל,הרגשה נהדרת,העובדה שאני יכול להשקיע יותר באימונים מספקת לי
כח אדיר להמשך הדרך.
13.9.13
ההצגה חייבת להמשך,אני לא רואה את עצמי מפספס אף אימון,אני לא רואה את הספורט כחלק נפרד
מהחיים שלי, היום אני שוקל 107 קילו.השלתי 8 קילו בחודש וחצי,אולי אפילו יותר עקב השינוי הפיזיולוגי.
העובדה שהגוף שלי מצליח לצבור מסת שריר בצורה מהירה,מאפשרת לראות בצורה חדה את
פיתוח הגוף כתוצאה מאימוני הכח מבעד למעטה השומן.
השרירים שבניתי בעבר צברו פי 2 מסה.
אני מרוצה וממשיך להסתכל קדימה ואני יודע....
אני אולי לא שם עדיין אבל כל יום אני מתקרב יותר ויותר.
נ.ב
אני יכול לספר לכם שלהשמנה יש הרבה חסרונות פיזיים אבל בעיקר נפשיים,
חוסר ביטחון,עייפות נפשית,הערכה עצמית כמעט אפסית,אבל לא קיים
רע בלי טוב כמו שלא קיים טוב בלי רע.
החברים שמצאתי ומלווים אותי עד היום הם חברים אמיתיים,אלו שיסתכלו פנימה ויראו
את מי שאתה באמת,כי חיצוניות היא דבר חשוב אבל פנימיות היא דרך חיים.
מצאתי בת זוג,שקיבלה אותי רזה ומקבלת אותי גם שמן,אוהבת אותי ומכבדת אותי.
אתה לומד להעריך את אלו שסובבים אותך כמו שאתה לומד להעריך את עצמך.
אך את האימונים שלך אתה עושה עבורך בלבד!
אימון רע הוא זה שמעולם לא קרה.זה הכל עניין של בחירה.זכרו את זה!
27.9.13
יום אחרי מסיבת שחרור,היה פשוט בלתי נתפס כמה אנשים יקרים אני משאיר מאחור ומתחיל בפרק חדש
לחלוטין,עוד לא החלטתי אם זה חיובי או לא אבל מה שצריך לקרות יקרה.
הכי חשוב,אנשים מתחילים לחוש בהבדל,מחמיאים,מרעיפים חום,
זה נותן המון כוח להמשיך,ההרגשה הזו של זיעה ניגרת מכל חלק בגוף
הפכה ליותר מענגת ומספקת ממקלחת.
תחושה של פספוס של אימון בודד היא פשוט לא מתקבלת על הדעת.
ממשיכים להתאמן חזק ולהתפתח,יש הרבה לאן ללכת,הכי חשוב זה לא לרוץ מהר מדי,
מה שיורד בקלות עולה באותה צורה פי שתיים.
6.10.13
הגעתי לזה עברתי שליש מהדרך,אחרי חודשיים-105 קילו,10 קילו פחות,
אימוני הכח מניבים פירות,הגוף שלי לא מנובן יותר,
הוא מוצק,שמן עדיין,אבל מוצק,
מה שהיה נראה רחוק מלקרות קורה.
מרוצה,וממשיך בדרך הטובה .
31.10.13
היום זה היום האחרון לחודש אוקטובר אני מתאמן כבר 3 חודשים,המשקל נשאר על 105 ק"ג ככל הנראה גדילה משמעותית במסה (לא קשה לראות),אבל ויזואלית אפשר לראות את הירידה באחוזי השומן,היקפים יורדים,אני מחכה ל"קאליפר" מד השומן שהזמנתי כדי לדעת באמת כמה ירדתי באחוזי השומן,אני מניח שאחוז השומן שהתחלתי ממנו נע בסביבות ה27-30 אחוזים.בתחילת החודש היקף המותניים עמד על 110 סנטימטר,והיום הוא עומד על 107. הצרתי את היקף המותן ב3 סנטימטר בפחות מחודש.רק מתאר לעצמי מה ההיקף היה לפני שהתחלתי את התהליך (לא רוצה אפילו לחשוב על זה ).עוד 10 קילו פחות ואני מגיע ליעד המרכזי שלי,תאחלו לי בהצלחה.
לפני התהליך-[jpg.co.il/view/527259e06fa3e.jpg
מצב קיים-jpg.co.il/view/52725b3d073a0.jpg