האמת שגם אני שמתי לב שיש אנשים שויתרו לגמריי על חייהם האישיים, וזה כולל את הנאות החיים, לטובת הבאדיבילדינג.
בשלב כלשהו תגיע פרשת הדרכים, והחלטה משמעותית תצטרך להעשות.
באופן אישי אני אציין, לפני כשנה ומשהו(יותר מ1.5) התחלתי להתאמן, במשך שנה וחצי בערך הייתי "מורעל" עד כדי שיגעון פסיכופטי, הייתי לא יוצא מהבית בשביל לא לפספס ארוחות ואימונים, כל הזמן הייתי בונה את אורח החיים שלי לפי האימונים והתזונה. אז נכון, הייתי גדול יותר , אבל הגעתי למסקנה שאם זה ימשך, לא רק שאני לא ארגיש ואחווה דברים שאני צריך לחוות, אהנה מהם, והם יוסיפו לי, אלא שאני אתחרט על המעשה הזה לכל החיים.
אני עדיין אוהב את הספורט הזה ובעתיד, שיהייה יותר זמן, מקווה שאפציץ.
אני מכבד בכל אופן, כל בחירה של כל אדם, כמה ואיך להשקיע, זו זכותם.
__________________
כל מה שצריך זה אמונה!
|