אני יעתיק בשבילך ובשביל העצלנים:
בתל אביב קראו לי "יהודיה מסריחה"
הנה תופעה שאף אחת מהרשויות בישראל איננה ששה לעסוק בה. אנטישמיות של גורמים שהגיעו ממדינות חבר העמים, ורואים במילה "יהודי" קללה לגיטימית. מספר התקריות עולה, צלבי קרס מופיעים בבתי כנסת - אבל בישראל מעדיפים לחשוב ש"אנטישמיות" זה משהו שקורה אצל הגויים. כמה עולים ותיקים מסבירים למה הגיע הזמן שנתעורר יעל ברנובסקי פורסם: 09.02.07, 15:01
"הלכתי לטייל עם הכלבה בתל אביב. כשעמדנו לחצות את הכביש נעמד לידנו גבר שהיה נראה שיכור. כלבתי נבהלה והתחילה לנבוח לעברו. התנצלתי והמשכתי ללכת. פתאום חשתי שמישהו דוחף אותי ונפלתי על הרצפה. אותו אדם שיכור הפיל אותי על הקרקע, לקח את הרצועה והחל לחנוק את הכלב. תוך כדי הוא צרח לעברי: "ז'ידובקה (כינוי גנאי של יהודי ברוסית) מסריחה! אתם היהודונים הרסתם את רוסיה ומפריעים לחיות לכל האנשים הנורמלים גם כאן".
(אלה שפירא, עולה מברית המועצות)
אנטישמיות? במדינת ישראל? כולנו מודאגים מאוד מעליית האנטישמיות ברחבי העולם, אבל לאחרונה עולות לכותרות שוב ושוב תקריות על רקע אנטישמי שמתרחשות כאן בישראל. ריסוס צלבי קרס על בתי כנסת, כתובות וקללות על מצבות - כל אלה הם לא נחלתם של יהודי הגולה בלבד. המקרה החמור האחרון
התרחש בבת-ים , שם שרפה חבורת נערים את דגל ישראל וכן מזוזות.
אחד המקומות שבהם שומעים עוד ועוד על אירועים מסוג זה הוא ארגון "דמיר לקליטת העלייה", האחראי להקמת המרכז למידע וסיוע לנפגעי אנטישמיות. "כולם מטאטאים את נושא האנטישמיות בישראל מתחת לשטיח", אומר זלמן גליצ'בסקי, יו"ר דמיר. "ישנו אתר מוביל של גלוחי ראש באינטרנט ואני גיליתי שם, תוך כדי למידת הנושא, קבוצות דיון שבהן חברים גם גולשים דוברי רוסית מישראל". גליצ'בסקי, שעלה לישראל בתחילת שנות ה-90, החל לעקוב אחרי הנושא. הוא פרסם מודעה בעיתון לדוברי רוסית ובה פנה לכל מי שאי פעם חווה גילויי אנטישמיות על בשרו בישראל.
אלה שפירא מתל אביב היא עולה ותיקה שהגיע לישראל בשנת 1976 מלנינגרד. בעיר בה נולדה, לא הצליחה לפתח קריירה ולהתקבל לאוניברסיטה בגלל היותה יהודיה. היא חוותה את האנטישמיות על בשרה וקיוותה שתוכל לשכוח את ההרגשה הלא נוחה הזו עם הגעתה ארצה. אבל היא יודעת לספר על משפטי שנאה ששמעה פעמים רבות בחנויות של יוצאי ברית המועצות, פארקים ציבוריים וסתם ברחובות. במקרה אחד, בשנת 2001 זה אפילו הגיע לפגיעה פיזית של ממש, כאשר אדם שיכור התנפל עליה וצעק מילות גנאי ברוסית. "הלכתי ברחוב ובכיתי. לאן הגענו, שבמדינת יהודים משפילים אותי על היותי יהודיה", היא אומרת.
"פעם שמעתי קבוצת נערים ליד בית ספר, שקיללו אחד את השני במילים 'יהודי מסריח'. החלטתי שאני חייבת לגשת אליהם ולברר מהיכן יש להם כל כך הרבה שנאה כלפי יהודים. הם הסבירו לי שעד שהגיעו ארצה, כלל לא ידעו שיש בהם דם יהודי. הוריהם וקרובי משפחתם, כולל אלה שהגיעו ארצה - בכלל שונאים יהודים... הרי אפילו המילה 'יהודי' ברית המועצות נחשבה למילת גנאי. רובם התביישו בהיותם יהודיים, שנאו את זה ולמדו מרוסים לשנוא את היהודים".
"מה שעברתי כאן, לא עברתי בברית המועצות"
סיפורה של ב', אשר לפני כמה שנים ניהלה "מלחמה" נגד שכנותיה האנטישמית ולא קיבלה תמיכה הולמת מהרשויות, הוא דוגמא נוספת לאנטישמיות הרותחת מתחת לרגלי כולנו. היא הגיעה לפני כ-17 שנים לאחד הישובים בדרום הארץ, וסבלה מאנטישמיות של השכנים דוברי הרוסית, שאינם יהודים. פניותיה לרשויות לא נענו, הפקידים לא רצו להכיר בעובדה שאנטישמיות קיימת בישראל ובסביבה הקרובה המליצו פשוט "לעבור דירה ולהפסיק להתעסק עם העניין הזה".
היום היא עדיין מתגוררת באותה דירה, אך חשה אכזבה גדולה משום שלא הצליחה למצוא מענה למצוקתה. היא מספרת, כי בשנים האחרונות, יוצא לה לשמוע יותר ויותר מסרים אנטישמים, אך אינה מוכנה עוד לנהל את המאבק, לאחר שלטענתה לא קיבלה טיפול הולם מהמדינה.
"מי שהטרידה אותי אז עברה למקום אחר, אבל כמוה יש אלפים", אומרת ב'. "זו בעיה של המדינה שנותנת לאנשים כאלה הזדמנות אחרי הזדמנות. המשטרה לא רוצים להתערב והם (האנטישמים) לא נותנים לנו לחיות. כשהגעתי לארץ, הייתי יותר צעירה וחשבתי שזו מדינה דמוקרטית. עכשיו אני בטוחה שאי אפשר לשנות שום דבר...
מה שעברתי כאן, לא עברתי אפילו בברית המועצות... אני מקווה שתהיה לי אפשרות לברוח מכאן. הדבר היחיד שמחזיק אותי כאן זה הילדים והנכדים שיש לי עכשיו".