נראה לי שהיה קצת בילבול בכל הנושא של הCNS.
אני אתחיל בלומר שאין שום דבר רע בהגעה לכשל, יש מקרים שנגיע לכשל בתקופות מקסימליות באימונים, על מינת להגיע לPEAK מסויים של עייפות (Fatigue) של הגוף, המלווה בתקופה של הורדת לחץ והחלמה מהאימונים (Loading and deloading). זו תאוריה מאוד מחוזקת מדעית ומאושרת על ידי מאמנים רבים בעולם, כמאוד תורמת להתקדמות.
כשל פה ושם.. גם לא יזיק יותר מדי, ולפעמים יכול לשמש כמדד אמין לעצימות באימונים.
הבעיה בהגעה לכשל היא, עצם כך שאנו בקושי מאמנים את השריר ועוברים ליותר לאימון עצבי ("training on a nerve). כלומר, אותה חזרה אחרונה שמתבצעת באיטיות וקושי רב, לא תפיק נזקים מטבולים ומבניים ברמה שתניב יותר גדילה\התחזקות. מה שכן, הקושי הרב נובע מהתאמצות של מערכת העצבים, מה שיוביל להתאוששות יותר ארוכה של הCNS.
לפי כך, כשל המבוצע בתור *שיטת עבודה* (כאן הייתה הטעות) בתדירות של פעמיים ומעלה בשבוע, הוא לא מומלץ (ולא מבוצע על ידי המאמנים הבכירים בעולם).
צריך לזכור שעייפות גופנית זה דבר שנבנה לאורך זמן, ברוב המקרים אנו לא נגיע לחוסר התאוששות משבוע של אימונים לכשל. מידת יכולתנו להתמודד עם התופעה היא אינדיוידואלית, וכמובן שחלקנו "יתחמקו" מעבודה לכשל יותר מאחרים. צריך להבין גם שאותו סט שבוצע לכשל, גזל מאתנו גירוי שרירי, כלומר שיכולנו לבצע עוד סט על חשבון ההתאוששות של מהכשל ולגרות יותר את השריר.
גל.
|